29.01.2019 - 27.02.2019

השיטה

קומדיית מתח מרגשת
משך זמן ההצגה: 70 דק'

תקציר ההצגה

ניו יורק. 2018. חדר ישיבות. ארבעת המועמדים האחרונים לתפקיד מנהל שיווק בתאגיד מבוסס מתייצבים לשלב האחרון בתהליך המיון.

הם נדרשים לעבור מספר מבחנים, שיאלצו אותם להתמודד עם חייהם האישיים, במטרה להיות האדם האחרון שיישאר בחדר, ויזכה בתפקיד הנחשק.

מחזה עטור השבחים של ג'ורדי גלסרן, שאף עובד לסרט בעל אותו השם, משקף בדרכו המצחיקה והשנונה את הקונלפליקט התמידי בין האנושי להישגי בחברה שבה אנחנו חיים כיום.

יוצרים

מאת ג'ורדי גלסרן

תרגום תום אבני

בימוי עמית אפשטיין

תפאורה ותלבושות אלונה ויינשטיין

תאורה איל דניאל

מוסיקה טל פורר

משתתפים

אודי בן דוד

רון ביטרמן

עומר עציון

מעיין תורג'מן

דוד רוזנטל - "וואלה תרבות"

טוב שהמחזה "השיטה" של תיאטרון באר שבע עלה, לא רק משום שהוא מוצלח אלא מפני שהוא לא נותן שום אפשרות לברוח.

20/12/2018

כשז'אן פול סארטר כתב את "בדלתיים סגורות" הוא הציב עיקרון שמשמש עד היום בדומיננטיות את אומת המיזנתרופים: שים קבוצת אנשים בחדר אחד, והם כבר יידעו להפוך את המציאות שלהם לגיהינום. על התפישה הזאת הושת שנים מאוחר יותר ז'אנר הריאליטי, שהוביל לא מעט משתתפים אל מחוזות הטירוף לאחר ששהו במחיצת אחרים ללא תקשורת עם העולם החיצון.

ברוב המוחץ של המקרים, כדי להוביל את המשתתפים אל הקצה יש לנתק אותם באופן מוחלט. ביקום שכולו מולטימדיה, אין דבר אכזרי יותר מלקחת לאדם את הטלפון הסלולרי. כאן עולה שאלה מעניינת: מה אם נשאיר לו את המכשיר בידיים? מה אם קבוצת האנשים תשהה בחדר ולא רק תדע מה קורה בחוץ, אלא גם תתופעל דרך מסרים טלפוניים?

את המחזה "השיטה" (במקור Gronholm Method), שעלה בתיאטרון באר שבע בבימויו של עמית אפשטיין ובתרגומו של תום אבני, כתב המחזאי הקטלאני ג'ורדי גלסראן ב-2003, ממש בשלב האחרון של אבולוציית טרום-הסמארטפון. ארבעה אנשים נכנסים לחדר ל"ריאיון עבודה משותף" באחת החברות המובילות בעולם. הם מקבלים משימות באמצעות הודעות למכשירים שונים (כל פעם למכשיר של מישהו אחר), שבסיומן רק אחד יזכה במשרה הנחשקת. כמובן שכשאתה מייצר תחרות, כל תחרות, תקבל מנה גדושה של תככים, מזימות, מניפולציות, רוע וסטייה מוחלטת מכל מוסר ואתיקה חברתית. מה שהכי יפה בסיפור - תחווה גם טוויסטים, הרבה טוויסטים.

\"השיטה
משכנעת מאוד. מעיין תורג'מן ב"השיטה" (צילום: מעיין קאופמן)

מינימליזם יכול לייצר עבור הצופה אחת משתי תחושות: או שמזלזלים בו, או שמאתגרים אותו. למרבה השמחה, ב"השיטה" של אפשטיין ההגה מוסט חזק לכיוון האתגרי. הבמה מורכבת בסך הכול משלושה קירות אפורים שעליהם פס ניאון בוהק ומדכא, משני ספסלים - וזהו, פחות או יותר. הניכור צועק, וגם אם על כל אחד זה משפיע בצורה אחרת, זה עדיין עושה רע בנשמה, בקטע טוב. כך, עוד בטרם עלו השחקנים לבמה, חלחלה תחושת חוסר הנוחות, והקרדיט על כך מגיע למעצבת התפאורה אלונה וינשטיין (שגם אחראית לתלבושות) ולמעצב התאורה איל דניאל. עם המוסיקה החודרנית של טל פורר, נרשמה באולם חוסר נינוחות לכל אורך הערב.

מדוע חוסר נינוחות? כי הרי כולנו יכולים להיות שם, בחדר נטול החלונות הזה. זו המציאות היום - מציאות של הודעות בסמארטפון, של ניכור, של התנשאות מעסיקים עד כדי מעיכת הכבוד והדימוי העצמי, של מזימות ותחבולות. רק החזק שורד, ובעולם של המאה ה-21 החזק אולי צריך להיות פחות חזק פיזית, אבל חייב להיות קינג-קונג ברמה המנטאלית.

אז האווירה באולם קסומה, אבל מעולה ככל שתהיה, צריך צוות שימנף את הערב להיות מהנה באופן מושלם. על כך יש להוקיר תודה לארבעת השחקנים שעלו לבמה. עומר עציון נהדר בתפקיד הצעיר השחצן והבן זונה שיעשה הכול, אבל הכול, כדי לזכות בתפקיד. רון ביטרמן מעביר היטב את דמות המבוגר האחראי והאסרטיבי, מה שכמובן לא מונע גם ממנו להגיע לנקודת הקצה. מעיין תורג'מן בתפקיד מלאני, האישה היחידה בחדר, משכנעת מאוד בתור הביץ' השברירית. ולקינוח, יש גם את אודי בן דוד.

\"השיטה
צוות נהדר. "השיטה" (צילום: מעיין קאופמן)


בן דוד הרשים מאוד ב"עפיפונים" בתפקיד משני כאיש מחתרת שאפתן, וגם כאן אפשר להגדיר את התפקיד שלו כמחתרתי. הוא חתיכת קריפ שמשתחל מתחת לעור וגורם לגירוד עצבני ובלתי פוסק, כמו האנשים האלה שיושבים לידך ברכבת, פותחים בשיחה ואתה יודע שזהו, היום שלך נהרס. בן דוד עושה עבודה נהדרת בהעברת הדמות ומנצח על מקהלה של ארבעה קולות גסים ורעים, שמספקים תמונת מראה מושלמת לכולנו.

אם במראות עסקינן, הרי "השיטה" היא שילוב בין "בדלתיים סגורות" לסדרה "מראה שחורה", בין יצר אנושי בסיסי לסביבה מתקדמת שמייצרת ציניות. השנה האחרונה התאפיינה בעיקר במחזות תקופתיים היסטוריים ובקלאסיקות בימתיות. בשל כך, טוב שמחזה רלוונטי כמו "השיטה" עלה, לא רק משום שהוא מוצלח, אלא גם מפני שהוא לא נותן שום אפשרות לברוח. כמו עכברים במלכודת, הצופה נאלץ לשבת בכסאו במשך 80 דקות, להסתכל על הבמה ולהבין שלו היה הוא בפוזיציה הזאת, כנראה שגם הוא היה מקיז מנות דם של רוע אנושי.