כשהייתי ילד בן תשע. תלמיד כתה ג', נתנו לי הורי מתנה מנוי לתיאטרון באר שבע. השנה הייתה שנת  74 , והייתה זו עונתו השנייה של התיאטרון הצעיר שהוקם בבאר - שבע.

אני זוכר היטב את הרושם העז שהותירה עלי ההצגה- בית ברנרדה אלבה מאת לורקה, עם רבקל'ה נוימן הצעירה בתפקיד אדלה הבת המורדת וג'טה לוקה זיכרונה לברכה בתור לה- פונסיה המשרתת.

מאותו יום  הפך התיאטרון לבית שני עבורי. את שנות ילדותי ביליתי בתיאטרון באר - שבע של גרי בילו ואת  ימי נערותי בזה של ציפי פינס.

ראיתי דור של במאים ושחקנים גדל ומתפתח- צפיתי בכל הצגה  של התיאטרון 20-30 פעם, ומיניתי את עצמי לוועדת פרס התיאטרון של איש אחד. ועדה שהעניקה בינה לבין עצמה פרסי הצטיינות לשחקנים הצעירים והמבטיחים- דורון תבורי, רבקל'ה נוימן , נתן דטנר ואח"כ ליאת גורן, אוהד שחר, ענת וקסמן ועוד רבים וטובים שמהווים היום את צמרת אנשי התיאטרון בארץ.

לשנים ההם כילד בתיאטרון באר שבע הייתה תרומה מכרעת למי שאני היום כבמאי וכאיש תיאטרון.

לימים, קרא לי שמוליק יפרח, בן כתתי מבית צבי,להצטרף אליו להקמת ביה"ס למשחק ששוכן היום באותו מבנה בו שכן אז התיאטרון  ועם מינויו למנכ"ל התיאטרון הזמן אותי להיות שותפו כמנהל אומנותי.
מבחינתי מדובר בחזרה הביתה ובנוסף לתחושה הנוסטלגית העזה שמציפה אותי יש כמובן תחושת שליחות ומחויבות עזה למקום ממנו צמחתי.

כמנהל אומנותי אני חש חובה עמוקה לקהל המנויים והצופים של התיאטרון, חובה להציע לכם רפרטואר איכותי מגוון ובלתי מתפשר .להציג לפניכם תמהיל מגוון של דרמות, קומדיות , קלאסיקות וקלאסיקות מודרניות, הפקות מוזיקליות ומחזות מקור , ושאת כל אלה יצרו טובי הבמאים , המעצבים , היוצרים וכמובן טובי השחקנים.

בעידן בו הפכה הטלוויזיה חלק כל כך  משמעותי מחיינו , בתקופת שלטון הריאליטי והרייטינג, אני מאמין שהביקור בתיאטרון צריך ויכול להיות חוויה מרגשת שאין לה תחליף.
אני מאחל לכולנו ערבים יפים בתיאטרון.